אצלינו לא מדברים ככה על הורים

אתמול העברתי שיחה באולפנא בנתיבות.

נסעתי שעתיים וקצת לכל כיוון ובסוף,
הרגשתי שהייתי קצת מיותרת שם.

התחלתי את השיחה כרגיל,
דיברתי על למה קשה לנו עם ההורים, ומה הקשר לביטחון העצמי שלנו.

ראינו איך כשאדם חושב שההורים שלו גרועים,
בעומק זה מה שהוא חושב על עצמו ולכן הוא מרגיש לא שווה.

ואז אחת הבנות הרימה יד ואמרה לי- 'אצלינו לא מדברים ככה על הורים'.
בום.

בהתחלה לא הבנתי.
חשבתי שהיא מתכוונת שלא אומרים בפה,
אבל די מהר קלטתי שבאמת, הבנות האלה לא חושבות ככה על ההורים שלהן.

ולא רק אחת או שתיים. זה היה ממש רוב של הבנות.

משהו טבעי ופשוט כזה של -'זה ההורים שלי, והם יותר גדולים, וזהו'.

אמרתי להן כמה זה לא מובן מאליו, כמה המציאות הזו נדירה בתרבות שאנחנו חיים בה.

הן הקשיבו לי בנימוס (בכללי הן היו סופר מנומסות ומתוקות) ולא ממש הבינו מה אני רוצה מהן.

מזל שבסוף ניגשו אלי בפרטי כמה בנות
שסיפרו על התמודדויות מול הורים שהזוגיות וההתנהלות שלהם מורכבת,
אז לא הרגשתי שהייתי לגמרי מיותרת,
אבל גם הן- הבינו תוך שניה את הקטע, קיבלו את התשובה שלי והסכימו איתה.

וואי זו היתה חוויה ממש חזקה בשבילי.

לדעת שעוד יש בנות שברור להן באופן הכי טבעי ועמוק
מה המקום שלהן מול ההורים, שהבריאות שלהן לא התקלקלה.

שנזכה גם אנחנו…

שבת שלום ובשורות טובות