נזכרתי בתובנה שהתבררה לי בשיעור שהעברתי במדרשת שובה בעפרה, לקבוצה מתוקה של בנות.
דיברנו על הקשר בין ביטחון עצמי לכיבוד הורים, ואז אחת הבנות הרימה יד ואמרה: 'אבל יש בנות שמאוד מעריכות את ההורים שלהן, ובכל זאת אין להן ביטחון עצמי. איך את מסבירה את זה?'
ואז מול הקבוצה פתאום התבהרה לי עד הסוף ההבנה מה ההבדל העמוק בין כבוד להערכה.
אנחנו מעריכים אנשים שעומדים בדרישות הצ'קליסט הפנימי שלנו. לדוגמא, מי שחושב שרק חכמים הם אנשים שווים, יעריך את מי שעונה לתנאי הזה- כלומר את מי שחכם. ההערכה שלו מותנית במשהו.
יכול להיות שהתמזל מזלך וההורים שלך באמת עומדים בתנאי הצ'קליסט הפנימי שלך ואת מעריכה אותם. עדיין התפיסה שלך היא שערך של מישהו תלוי בתנאים. רק מי ש___ הוא שווה.
לעומת זאת, כבוד זה משהו אחר לגמרי. ביהדות למשל יש חובה לכבד זקנים. 'והדרת פני זקן', בלי קשר למי ומה שהוא, חכם וצדיק או טיפש ועם-הארץ- מי שעבר את גיל הזקנה ראוי לכבוד מאיתנו.
אותו עיקרון קיים לגבי הורים. החובה לכבד אותם אינה תלויה במי הם או במה שעשו או לא עשו לילדיהם. אני מחוייבת לכבד אותם רק מצד זה שהם הרו אותי והביאו אותי לעולם. בלי שום תנאי נוסף.
ומה הקשר לביטחון עצמי?
כשאנחנו מכבדים את ההורים שלנו בלי תנאי, אנחנו בונים ומחזקים שריר בנפש שלנו, של יכולת לכבד ולראות אנשים כשווים ובעלי ערך בלי שום תנאי. והכי חשוב- מסוגלים להסתכל ככה גם על עצמינו! לראות את עצמי כשווה, כבעלת ערך, בלי שום תנאי- או במילים אחרות- להיות שמחה ובטוחה בעצמי בלי קשר להצלחות ולכשלונות שלי, בלי קשר למה אומרים וחושבים עלי, בלי קשר לעמידה שלי בסטנדרטים החברתיים שסביבי. בטחון עצמי. בעצמי וזהו.
אני עדיין באורות מהדיוק הזה.
מברכת את כולנו בביטחון עצמי, כפרטים וכעם.
שבת שלום
