אתמול חזרנו מנופש משפחתי. כמו כולם…
חשבתי לי איזה סיטואציה טעונה זה נופש משפחתי. מצד אחד ברור שזה פינוק ועושים דברים כיפיים, ובכל זאת בראש יש לנו מחשבות אחרות-
'למה הם מבזבזים כסף על שטויות?'
'למה היא עסוקה בדברים הטכניים ולא מנצלת את הזמן לבלות עם הנכדים?'
'למה הוא במצברוח רע והורס לכולם את כל הכיף?'
'למה היא לא עושה את התפקיד שלה כאמא, לגבש את המשפחה? היא רק מסכסכת כל הזמן עם הדברים שהיא אומרת.'
'גם לי יש קטנטנים, למה היא עוזרת רק לבת שלה ולי לא?'
ואיך ההרגשה כשאנחנו חושבים את המחשבות האלה? כיף? נהנים?
מסתבר שהעמדה השיפוטית שלנו כלפי ההורים, לא רק גורמת להם להתקפד 🦔מולנו, אלא גם הורסת לנו עצמנו את הרוגע וההנאה ממה שיש. ויש כל כך הרבה!
שבוע שעבר סיימתי סדנת כיבוד הורים לקבוצה מקסימה במיוחד בבית אל.
מה שחזר בסיכום כל הזמן היה הרוגע שכולן התחילו להרגיש ביחסים עם ההורים והחם-חמות.
יש משהו נורא מעיק ומכביד ומבאס בשיפוטיות. בנופש אני מרגישה את זה הכי חזק, במקום להנות אנחנו עסוקים במה שאין ובמה שלא טוב, אבל תכל'ס זה נכון תמיד…
כשאנחנו חוזרים להיות הילדים של ההורים שלנו, לא היועצים הכלכליים, הזוגיים או הפסיכולוגים שלהם, יש רוגע מיוחד, איזה שלווה שחוזרת לחיים.
תנסו בבית.
סעו לשלום וחזרו לשלום
רק טוב
