אני זוכרת את עצמי כמורה מתחילה, עומדת בכיתה ג' בנים ואומרת להם (טוב, האמת היא שצעקתי…) "כולם להיות בשקט!" ותוך כדי זה, בלב, אני מגחכת לעצמי – למה שהם יקשיבו לי בכלל? מי אני? תופתעו מן הסתם לשמוע שהרעש בכיתה נשאר באותם דציבלים כמקודם…
אותה תחושה היתה לי כאמא צעירה- הבכור שלנו הוא הנכד הראשון מכל הצדדים, וככזה הוא זכה להערצה ללא גבולות מכל מי שהיה בסביבה. "המלך" קראו לו, חצי בצחוק חצי ברצינות. וגם אני חשבתי ככה, ואפילו התפלאתי על עצמי קצת שאני מעיזה לדרוש ממנו לעשות מה שאני חושבת שצריך לעשות. מה העדיפות שיש לדעה שלי על הרצון שלו?
ואני לא לבד… חברה שבאה לביקור עם הילדים תהתה באזני אם לא היה עדיף לילדיה אמא קצת יותר משקיענית, כמו גיסתה למשל. אחת שיש לה סבלנות לשבת ולקרוא סיפורים במשך שעות… הילדים של הגיסה הסבלנית באמת עושים מה שהיא אומרת להם, אבל למה שהילדים יעשו מה שאמא כמוני אומרת?
דוגמאות לספקות שלנו בסמכותינו כהורים או מורים לא חסרות.אבל מה עושים עם זה?
ובכן,
הבסיס של סמכות הורית או מורית, היא אמון. אמון בארבעה דברים:
ראשית- אמון בזכותי ובחובתי לחנך. לפעמים הורים שוכחים שהם הוסמכו לתפקידם ע"י בורא עולם, ומתחילים להתלבט למה בעצם יש להם זכות להחליט על הילדים שלהם, ולפעמים התגובות של הילד מעוררות אצלם את השאלה הזו. חז"ל (בתלמוד בבלי בבא בתרא צא, ב) אומרים " אפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי ליה"- אפילו הממונה על חפירת החפירות בחצר משותפת (אולי דומה לתפקיד של ועד בית? ) שזה ללא ספק מינוי שחשיבותו פחותה מהמינוי להיות הורה או מורה- מן השמים ממנים אותו. ההבנה הראשונה שצריכה להיות לי כשאני מול כיתה או מול הילדים שלי בבית היא שאני פה ממונה מטעם הקב"ה, הוא החליט שאני ראויה לתפקיד ומזה אני שואבת את הסמכות שלי, ולא מתגובות הקהל- אם הילדים/התלמידים עושים מה שאמרתי- סימן שאני הורה/מורה טוב, ואם לא, כנראה שאני כישלון הורי או שכדאי שאעשה הסבה מקצועית…
שנית- אמון בתוכן הדברים שאני אומרת. האם אני מאמינה באמת שנכון לצחצח שיניים כל בוקר או שבליבי אני חושבת שזה סתם שריד לתקופה הפולנית המאוחרת? האם אני חושבת שילד בן שמונה צריך לקום לתפילה או שבעומק ליבי אני חושבת שזו כפייה דתית מוגזמת? לשים את התיק במקום כשמגיעים הביתה- בסיסי או תוצאה של פדנטיות יתר שלי? לשתוק בכיתה- פתח לקבלה ממה שיש למורה לתת או דיכוי של הלמידה היצירתית של הילד? וכן הלאה. אני צריכה להאמין במה שאני אומרת. מרגישים מיד כשאני לא באמת מאמינה…
שלישית- אמון ביכולת של הילד לשאת את ההוראות. מה אני (באמת) חושבת על הילד? האם אני חושבת שהוא לא מסוגל לזכור לשים את התיק במקום כל פעם כשהוא חוזר עייף מבי"ס? האם אני חוששת שדרישה לקום לתפילה "גדולה עליו" ועלולה לגרום לו לשנוא את התפילה כשיגדל? בקיצור- האם הילד מסוגל לעמוד בדרישות שאני מציבה לו? כאן נדרשת כנות עצמית- האם יש לי אמון בכוחות של הילד או שאני רואה אותו כחלש ומסוגל למעט בלבד? בעיני, זו הנקודה העיקרית שיש לנו- כמחנכים לעבוד עליה. להאמין יותר בילדינו, לדעת שהם חזקים ומסוגלים הרבה הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח. ככל שהאמון שלי בילד גדול יותר- היכולת שלי לדרוש ממנו מבוססת ויציבה יותר, ונקייה מרגשות אשמה.
רביעית ואחרונה- אמון ברצון הטוב של הילד- שהוא רוצה טוב, ושהוא רוצה את ההנהגה שלנו גם אם כלפי חוץ הוא לא מראה את זה. נניח שאני מאמינה באמונה שלמה שצריך להתפלל ואני בטוחה ביכולתו של הילד שלי לעמוד במשימה הזו, עדיין, כל עוד אני חושבת שהוא יכול אבל לא רוצה, אני לא באמת שלמה באמירה שלי לומר לו לקום לתפילה. כחלק מהאמון שלנו ביכולת של הילדים שלנו, עלינו לפתח את האמון שלנו בטוב המוחלט של הרצון העמוק שלהם. הם באמת רוצים להיות טובים, לעשות מה שטוב בעיננו, להתלבש צנוע, להקשיב בשיעור, לסדר את החדר, להיות אחים אוהבים ועוד ועוד.
כשיש בהירות פנימית בארבעת התחומים האלה, הסמכות נעשית שלימה וברורה, ללא רגשות אשמה.
