בין ''אמור'' ל''אני רוצה''.
-הורים אמורים להיות דוגמא אישית
-אמא אמורה להיות אוזן קשבת
-אבא אמור לתת גבולות לילדים
-הורים אמורים לפרגן לילדים שלהם
לכל אחד מאיתנו יש בלב איזו רשימת ''אמורים'' כזו לגבי ההורים שלו והורים בכלל. הרשימה הזו יכולה להווצר ממשאלות הלב והרצונות המיוחדים שלי, וגם מנורמות חברתיות ותרבותיות.
מה קורה כשאנחנו נצמדים לרשימה הזו?
כשיש לנו בראש כל הזמן את המשפטים האלה 'הורים אמורים לתת יחס שווה לכל הילדים שלהם'' למשל?
אנחנו משווים בין הרצוי למצוי ושופטים את ההורים שלנו על הפער הזה.
ככל שיש יותר ''אמורים'' יש יותר שיפוטיות, יותר ביקורת, יותר מרחק 😕.
אז מה, הורים לא אמורים לתת יחס שווה?
אולי כן ואולי לא, זה לא התפקיד שלי לקבוע.
אני כן יכולה לומר-
''אני רוצה, מתחשק לי''
-לקבל יחס שווה
לקבל פירגון
-לקבל גבולות
-לראות בהם דוגמא אישית.
''אני רוצה, מתחשק לי'', זה מקום שבא מלמטה. כי לא חייבים לתת לי את זה. זה יהיה נחמד אם יתנו, אבל אף אחד לא יוצא ''לא בסדר'' אם הוא לא נותן את זה.
אמן שתקבלו את כל הדברים הטובים שאתם רוצים
בשורות טובות
