יש מי שטועה לחשוב,
שיחסים עם ההורים זה עניין של מזל.
אם נפלת על הורים נחמדים, עם מידות טובות
נדיבים, מפרגנים, ועוזרים, אז יהיו לכם יחסים נהדרים,
ואם לא… אז לא.
וזו טעות כל כך מכאיבה.
כי מערכת היחסים עם ההורים משפיעה לנו כל כך על החיים,
שלראות שיש מי שמתייאש ממנה מראש,
ומתפשר על יחסים קרירים, לפעמים גם מלאי ביקורת הדדית,
פשוט כי הוא לא יודע שאפשר אחרת, זה כל כך חבל!
האמת היא שיחסים עם ההורים הם לא גזירת גורל.
יש לנו, הילדים, הרבה מה לעשות על מנת להפוך אותם ליחסים טובים וקרובים.
כשהילד נמצא במקומו מבחינת העמדה הנפשית שלו,
והוא 'ילד' מול ההורים שלו,
ולא מתנשא עליהם, או שופט אותם,
או מסתכל עליהם 'מלמעלה',
אז גם ההורה הוא הורה.
להיות ילד מול ההורים שלך זה להפסיק להיות הפסיכולוג שלהם
או העובדת הסוציאלית,
שמנתחת ומעריכה את ההתנהגות של ההורים.
זה אומר להפסיק לשפוט אותם על הבחירות שהם עושים,
גם אם נראה לי שהן שגויות,
פשוט כי אני מבינה שהם אנשים מבוגרים,
וזכותם לחשוב ולהתנהג אחרת ממני.
זה להפסיק להיות היועצת הזוגית שלהם,
להפסיק להתערב במה שקורה ביניהם,
לשחרר את העול של להחליט מי מהם צודק
ואת המשא הזה של לפשר ביניהם.
זה להפסיק להיות המחנכת שלהם,
להרגיע את הצורך הזה לומר להם כל הזמן מה נכון לעשות ואיך.
פשוט,
לחזור להיות הילדה שלהם.
כמה רוגע זה מביא לחיים,
כמה משא מיותר זה מוריד מאיתנו.
שיהיה לנו בהצלחה במסע הזה
