לא מזמן ראיתי פוסט של מישהי שהתלוננה על אבא שלה שמנסה לשלוט בהם כל הזמן.
אם הם רוצים א', אז הוא, על העיקרון, ירצה ב'.
הם צריכים לעשות מה שהוא אומר ועכשיו! והוא מתערב בכל דבר בבית, ומשתלט בכל סיטואציה.
עמדתי לכתוב לה 'תגידי תודה, המצב שלכם עוד טוב'. אבל התאפקתי.
ולמה ככה?
נחזור רגע להתחלה.
איפה הורה אמור להיות?
אם נדמיין את המשפחה כפירמידה ההורים אמורים להיות בראש, מלמעלה. מתחתם נמצאים הילדים, הבסיס הרחב של הפירמידה, והם נושאים עיניים אל ההורים.
כשהילדים תופסים להורים את המקום ומסתכלים על ההורים מלמעלה, שופטים ומבקרים אותם או מנסים לחנך אותם, יש ארבע תגובות אפשרויות מצד ההורים.
👑👑👑
הראשונה והטובה שבהם, היא שההורה זוכר שהוא היה אמור להיות למעלה. שהוא מלך.
בלית ברירה הוא הופך ממלך לרודן, מתערב, משתלט, ביקורתי כל הזמן.
כאן נפגוש הורים שיורדים על הילדים שלהם, שמתווכחים, שיש להם מה להגיד על כל בחירה וכל החלטה של הילדים שלהם, הורים שתמיד יודעים יותר טוב מה הילד שלהם צריך לעשות.
הם בעצם במלחמה על המקום שלהם, ובמלחמה-כמו במלחמה. ההגנה הטובה ביותר היא התקפה.
זה מאוד לא כיף אבל לפחות ההורה זוכר מי הוא באמת, במקור.
🪴🪴🪴
האפשרות השניה היא שההורה הופך להיות עציץ. לא רלוונטי. לא נוכח בבית, לא בקשר עם הילדים, נוכח – נפקד. מקומו כמי שמוביל את המשפחה נלקח, והוא מוותר על המלחמה ויוצא מהמשחק. אנחנו רואים את זה אצל הורים מבוגרים שפתאום הופכים למנותקים, או צעירים יותר שמוצאים לעצמם תחומי עניין מחוץ למשפחה, הורים שמסתפקים במינימום מגע וקשר. טלפונים נדירים, מפגשים פעם ב- וגם אז, התעניינות בסיסית בלבד. הם לא רוצים להתערב (הם יודעים שהם יחטפו על זה…) ולא להיפגע.
אולי זה יותר נוח טכנית, אבל בפועל זה נורא, זה כמו להיות יתומים, למרות שההורים עדיין בחיים.
🌀🌀🌀
מזהים את עצמכם או את ההורים שלכם?
אם כן אז קדימה, אתם כבר יודעים מה צריך לעשות (לחזור למקום, להיות ילדה קטנה עם קוקיות).
אם לא, בפוסט הבא יש עוד שתי אפשרויות שאולי יתאימו.
רק טוב
