בטח שמתם לב שאני כותבת פחות בזמן האחרון. חזרתי ללמד מרחוק ואין לי זמן לכלום בערך…
ברגעים האלה, שהכל עולה לי מעל הראש אני מנסה להזכיר לעצמי בשביל מה באתי ולמה אני פה.
המטרה שלי היא לתת מה שאני יכולה כדי שהתלמידים יבנו את עצמם כאנשים בוגרים, טובים לעולם ושמחים בעצמם. מוסריים ואכפתיים.
כשתלמידה באה לספר לי כמה קשה לה עם אבא שלה, שהוא חולה ניקיון, וכל הזמן כועס שהם לא מנקים מספיק, מתחשק לי לחבק אותה (פעם היה דבר כזה, לחבק אנשים) ולהגיד לה שאבא שלה באמת מגזים ואיך זה קשה.
אבל אני מתגברת. ועוזרת לה להבין שאבא שלה מדוייק לה, ומה הדברים הטובים שיש בה בזכות היותה הבת שלו.
כי אני איתה שנה- שנתיים, והלכתי. ההורים שלה איתה כל החיים.
וההורים הם השורשים שלה. אם אני מצליחה לעזור לה לכבד ולייקר את השורשים האלה- אני בונה לה ביטחון עצמי לכל החיים.
היא שייכת ל'פירמה'. יש לה גב איכותי בחיים.
כשאני מקטינה, שופטת ומזלזלת בהורים שלה- אפילו כשזה מתוך רצון טוב לעזור לה באותו רגע, בטווח הארוך ייבשתי לה את השורשים.
היא צומחת בתחושת נחיתות מובנית- היא באה ממקום לא מכובד, מהורים לא משהו, ועל כתפיה הדקות מונח כל הזמן נטל ההוכחה- אני לא כמו הבית שגדלתי בו.
איזה פער בשמחת החיים, ביכולת לממש את הכשרונות הגלומים בה.
אז שנשמע בשורות טובות,
ולמורים שבקהל, ובעצם לכל מי שמגדל את הדור הבא-
תמשיכו להיות השליחים הטובים להצמיח פה דור בריא ושמח בעצמו
מעריכה מאוד
