"אז למה הפסקת לצאת עם הבחור הזה?
את יותר מדי בררנית. יש לך דרישות מוגזמות. לא תתחתני ככה בחיים!!!"
"מתי כבר תתחילי לעשות משהו עם עצמך? למצוא עבודה נורמלית, לקום כל יום בבוקר ולא בצהרים?"
"למה אתם גרים בפיזדלוך הזה? מה איבדתם שם? עדיף שתעברו לגור יותר קרוב למרכז, יותר קרוב אלינו!"
"איך את נותנת לילדה להסתובב ככה? תגידי לה משהו!"
להורים שלנו יש הרבה מה לומר על החיים שלנו. על הזוגיות, על חוסר הזוגיות, על העבודה והילדים. וזה מעצבן…
מה אנחנו אמורים לעשות עם ההערות האלה?
הדרך הקלה היא לבטל את האמירות האלה-
הם לא מבינים איך לחנך את הדור הצעיר,
בזמנם שוק העבודה היה אחר,
הם לא מכירים מה זה לחיות בתוך קהילה מחבקת
וכולי וכולי
אבל משום מה, גם אחרי שהבהרנו לעצמינו (ולפעמים גם להם…)
שזה ממש לא אכפת לנו, ההערות האלו ממשיכות להגיע ולבאס.
אולי אפשר להסתכל על זה אחרת:
למה ההערות האלה מבאסות אותנו?
אולי יש לנו איזושהי שאלה או נקודה לא פתורה בעניין
או שאנחנו בעצמנו לא שלמים עם ההחלטה שעשינו?
זה לא אומר שתמיד ההורים צודקים ואנחנו טועים
וממש כדאי שנקשיב להם ונעשה מה שהם אומרים לעשות ונפסיק לחשוב לבד,
אבל אולי שווה לעצור רגע ולנסות להבין-
למה אנחנו קופצים מהאמירה הזו?
איזו נקודה אצלינו לא מבוררת ולא מדויקת?
להסתכל על ההערה כשלעצמה, בלי העצבים על ההתערבות של ההורים, ולהקשיב רגע בנקיות.
ואז אולי נגלה שבאמת,
אני מרגישה שאני מגזימה קצת עם הדרישות מהבחורים שאני יוצאת איתם, אבל האמת היא שזה בכלל לא מוגזם ואני צריכה לחזק את הביטחון שלי ברצונות שלי?
ואולי באמת אנחנו יכולים להרשות לעצמינו להתנהל אחרת עם הבת שלנו?
ואולי הגענו למצב של תלות בקהילה שבה אנחנו חיים וזה כבר לא בריא לנו?
אין לי מושג מה ההערה הזו באה ללמד אותך, אבל בדרך כלל אם נחפש בתוך עצמינו, נמצא את התשובה. והיא תהיה טובה לנו.
ועוד דבר: מהניסיון שלי- אחרי העבודה הזו ההערות מפסיקות או פוחתות משמעותית. אבל גם אם ימשכו- הן יעצבנו אותך הרבה פחות.
בשורות טובות
