על הכותרת שפוטרת

מכירים את זה שהילד מתנהג לא יפה בכיתה והמורה מציעה לקחת אותו לאבחון כדי לבדוק מה יש לו?

לפעמים גם ההורים בעצמם מאוד רוצים לאבחן, לבדוק מה יש לילד שלהם, לתת שם להתנהגות שלו, כותרת, משהו.

האמת שהריצה הזו קצת מוזרה. הרי גם אחרי האיבחון, כשסוף סוף אחרי השקעה של הרבה זמן, הרבה כוח והרבה (הרבה) כסף אנחנו סוף סוף יודעים מה בדיוק יש לילד שלנו, הילד לא משנה את ההתנהגות שלו… הכל נשאר כשהיה רק שעכשיו אנחנו יודעים שזה נובע מהפרעת-ויסות-חושי. ואז?

בנוסף, כולנו יודעים שאיבחון יוצר סטיגמה על הילד. ומקבע אותו גם בעיני עצמו וגם בעיני הסביבה בהתנהגות מסוימת, בדרך כלל לא מאוד חיובית… אז למה אנחנו רצים לעשות אותו?

יש שיענו שאחרי האבחון יודעים איך בדיוק לטפל ואיך בדיוק לעזור לילד. ולפעמים אנחנו באמת רואים שינוי בהתנהלות. נהדר, אבל יתכן שהרווחנו בנקודות אבל הפסדנו את המערכה עצמה, הפסדנו את האמון של הילד בכוחו להתמודד עם המציאות, להתגבר על הקשיים , למצוא דרכים אחרות להצליח.

(בסוגרים נזכיר שפעמים רבות ההתנהגות של הילד היא מטרתית, היא חלק מהדינמיקה של ההשתיכות המוטעית כלפי  ההורים)

האמת היא שיש לנו עוד "סיבה" לאבחן…

בתרבות שלנו, שבה האדם הוא תוצר של נסיבות חייו ולא בוחר, כשילד מתנהג לא יפה האשמים המיידיים בכך הם כמובן ההורים שלו. רגשות האשמה שלהם גדלים ככל שההתנהגות של הילד מחמירה. חייבים למצוא מישהו אחר שאותו אפשר יהיה להאשים בזה… כמה אמא יכולה לסבול? מזל שיש אבחונים בעולם. ניקח את הילד, נאבחן אותו, וניתן לו "כותרת" שתפטור אותנו מעול האשמה המעיק. זה לא בגללי, האמא שפישלה בחינוך.  הוא מוציא את כולם מהדעת בגלל ההפרעה בויסות החושי. הפרעת הויסות החושי אשמה בהתנהגות שלו, לא אני! איזו הקלה!!! (עוד דוגמאות?)

גם לילד שלנו הכותרת מאוד נוחה. גם אותו היא פוטרת מאחריות למעשיו- מותר לו להכאיב לאחרים- כי יש לו "הפרעת ויסות חושי" הוא לא צריך להתאמץ ללמוד להתנהל בחברה או בכיתה כי יש לו "דיסקלקוליה גרפית" וכן  על זה הדרך.

על הדרך שכחנו לחלוטין שהילד שלנו , בדיוק כמו כל אדם עלי אדמות, התברך ביכולת הבחירה החופשית. ויהיו אשר יהיו הנוירונים במוח שלו, הוא לגמרי חופשי לבחור להתגבר עליהם ולבחור את חייו. חוסר האמונה הזה מביא אותנו לחפש אשמים, "כותרת" שתסביר הכל, אבל… לא תקדם אותנו מספיק לצמיחה והתקדמות.

כי כשאנחנו מחפשים ומוצאים כותרת שפוטרת, אנחנו מסתכלים על הכאן ועכשיו. ברמה המיידית הכותרת הזו מרגיעה, מקילה את משא האשמה שסוחב כל הורה, ואפילו מזכה במימון לשעות מפנקות של ריפוי בעיסוק או רכיבה על סוסים, אבל בטווח הארוך הכותרות האלה מזיקות לילד.  כשהילד מאמין לכותרת הוא מפסיק להאמין בעצמו, ביכולת הבחירה החופשית והלא מוגבלת שלו. אמנם בגיל הצעיר יש לנו שקט מסוים כי המורים יודעים שהילד מאובחן ואין מה לדרוש ממנו (ומאיתנו…) שיתנהג יפה לחברים, אבל בטווח הארוך הילד לא לומד איך להתנהג בחברה ובאופן טבעי מדדה אחריה…

למצוא כותרת שפוטרת- זו דרך שנראית קצרה, אך האמת היא שהיא הרבה הרבה יותר ארוכה.

נכון, אמון בילד למרות שהוא משדר את ההיפך, אמונה בבחירה החופשית שיש לו והעברת אחריות זה יותר מורכב ודורש מאמץ מאשר לאבחן, אבל הדרך הארוכה הזו, היא הקצרה והאמיתית ביותר.

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin

אולי יעניין אותך גם...

עושים תנאים עם ים סוף

אומר ר' שלמה קרליבך זצ"ל: מה באמת קרה בקריעת ים סוף? איך נתגלה שהקב"ה ממש מולך בכל? אחרי שבני ישראל עברו את ים סוף, מספרת

קראי עוד »

יום כיפור – יום הבוחר

​יום כיפור הוא יום הבוחר. ברור לכולנו שטוסטר לא יענש על זה ששרף את הלחם. באותה מידה מגוחך לכעוס על הסכין שחתכה לנו את האצבע.

קראי עוד »

תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גבר?

גם לך מגיע לחיות טוב עם ההורים שלך!
אז מה אם השאלות פה מנוסחות בלשון נקבה?

אחת הסיבות שהעברתי את הסדנא הפרונטלית לפורמט אינטרנטי היא שנשים שהשתתפו בסדנא ביקשו להעביר את הטוב הזה לגברים שלהן ופשוט אין מי שמעביר סדנאות כאלה לגברים…

 

מוזמן להצטרף!

הקורס יצא לאור!

אפשר להירשם פה כמתעניינת ולקבל פרטים נוספים