כיבוד הורים-תכל'ס, איך עושים את זה?
השלב הראשון (ויש אומרים שהקשה ביותר) הוא "לרדת ממגדל הפיקוח".
הרמב"ם כותב בהלכות ממרים:
ג אֵיזֶה הוּא מוֹרָא, וְאֵיזֶה הוּא כָּבוד: מוֹרָא לֹא עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא סוֹתֵר אֶת דְּבָרָיו, וְלֹא מַכְרִיעַ אֶת דְּבָרָיו…
את רוב הכללים אפשר להבין בקלות. לא יושבים במקום של ההורים, לא סותרים את דבריהם וכו'.
אבל מה זה "לא יעמוד במקומו"? וכי יש לאבא או אמא מקום קבוע שבו הם עומדים? "המרצפות של אבא, נא ללכת מסביב"?
כדי להבין את דברי הרמב"ם נעזר בדברי המשנה המוכרת במסכת אבות "אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ" כלומר- אסור לי לשפוט את חברי עד שאגיע למקומו, עד שאבין בדיוק מה עבר עליו, באיזה מצב הוא היה כשעשה את המעשה השלילי, ורק אז אוכל לשפוט אותו.
אבל מול ההורים שלנו יש לנו ציווי – "לא יעמוד במקומו". אסור לי להגיע למצב שבו אני עומד במקום של ההורים שלי ומסוגל לשפוט אותם. מול ההורים- אני לא בעמדה שיפוטית. לא שופט אותם על איך שהם חינכו אותי, על איך שהם מקבלים אותי או את בן הזוג שלי, לא שופטת את הערכים שחשובים להם גם אם אני ממש לא מאמינה בהם, לא שופטת. בכלום.
מי שהיה פעם בבית משפט בוודאי מכיר את סידור המקומות באולם. השופט יושב על במה מוגבהת, ומסתכל מלמעלה על התובע והנתבע, ושופט אותם, מחליט מי צודק ומי הטועה. העמדה הזו, "מלמעלה" היא בדיוק ההיפך מכיבוד הורים. ההורים שלנו, יהיו מי שיהיו, הם מעלינו, ואנחנו מסתכלים עליהם מלמטה.
שיפוטיות כלפי ההורים לא חייבת להיות דווקא שלילית- "את לא מקשיבה לי מספיק" "אתם לא נותנים לי…" "הזוגיות שלכם גרועה" וכו'. גם אמירה כמו "האוכל שבישלת טעים" יכולה לבוא מעמדת נפש שיפוטית, מלמעלה, כאילו אני שופטת את הבישול של אמא שלי ונותנת לה ציונים על הביצועים…
די נו… אז איך נדע אם מה שאנחנו אומרים הוא "מלמעלה" ומשיפוטי או מהעמדה הנכונה של ילד מול הוריו- מלמטה?
זה באמת עניין המסור ללב. אדם צריך להיות אמיתי ונקי עם עצמו ולבדוק היטב מאיפה הוא מדבר עם ההורים שלו, מה העמדה הנפשית שלו כלפיהם. "עיקר הכבוד- בלב" פחות מה אומרים ומה עושים, ויותר מה העמדה הנפשית הפנימית מולם. ותתפלאו- ההורים מרגישים מצוין באיזו עמדה נפשית אנחנו… (וההורים שכאן בוודאי מבינים על מה אני מדברת).
אנחנו חיים בתרבות שכל הזמן שופטת. אנחנו שופטים את עצמינו, את חברינו, את מנהיגנו ובעיקר- את ההורים שלנו. שופטים ומאשימים. יש בשיפוטיות הזו רווחים לא מעטים, כמו ההרגשה שאני טובה יותר מהורי, המחשבה שהם אשמים בדברים הרעים שיש בי ובאחים שלי ולא אנחנו ועוד ועוד. אלא שהרווחים המדומים האלה אינם נכונים, ובדרך כלל תוקעים אותנו עוד יותר עמוק בבוץ…
צריך לעשות מאמץ להגיע לעמדה המכבדת והנכונה מול ההורים. לרדת מלמעלה, ולהפסיק לשפוט האם הם הגיבו נכון למה שסיפרנו להם, אם הם חינכו אותנו טוב, נתנו מספיק? נתנו יותר מדי? להיות מלמטה מולם, מכבדים אותם מאוד רק בגלל שהם ההורים שלנו, שהרו אותנו ונתנו לנו את מתנת החיים.
המשך במייל*** הבא.
